ההיסטוריה של סנדלי נשים היא ענפה ובתרבויות רבות היה סוג של כיסוי לכף הרגל שהיינו מחשיבים כסוג של סנדל. עם זאת, אין ספק שמה מכירים כנעליים בעידן המודרני לא הפך לנפוץ עד סוף המאה התשע-עשרה. לפני כן, רוב האנשים הלכו יחפים, נעלו מגפי עור פשוטים שנועדו רק לשמור על חום הרגליים בחורף ולספק אחיזה ברחובות מושלגים או בוציים וסנדלים מרצועות עור וסוליות קשיחות.
סנדלים נלבשו על ידי המצרים הקדמונים; זוג אחד שנמצא עם שנים עשר אחרים בקברו של תותנחאמון עשוי מפפירוס. הסוליות הן גפות עור תפורות בלבד; רצועות מפותלות את הקרסול ומצלבות על גבי כף הרגל, וחוט דמוי לולאה על בוהן. סנדל נוסף מופיע על פסלו של רעמסס השני בלוקסור.
ביוון העתיקה, עור היה נפוץ ליצירת סוליות לסנדלים על ידי גברים ונשים כאחד. בספרטה, למשל, קשרו את השרוכים על שרירי התאומים כדי למנוע ממנו להפריע לרצועות הסנדלים שלהם; זה הוליד סוג של הנעלה שנקרא "הסנדל היווני", הסנדל היווני נעשה על ידי חיתוך של שתי שכבות של כל אחת מעור שהודבקו יחדיו כדי לשפר את העמידות. שכבה אחת תהיה מורכבת מעור סביב אזור האצבעות, בעוד שכבה אחרת תהיה מורכבת מעור עבור שאר הנעל. שיטה זו תהיה מבשר ליצירת מגוון של סנדלי נשים.
ברומא, נשים בדרך כלל נעלו נעליים סגורות בעוד גברים נעלו נעליים פתוחות. זה היה מקובל שהרומאים לובשים את שני הסגנונות בהתאם לאירוע שבו הם נכחו. למעשה, היו הרבה סוגים מיוחדים של הנעלה שלא נועדו לאף סוג מסוים של פעילות, אלא לאירועים והקשרים ספציפיים. עם זאת, יש הבחנה אחת ברורה בין האופן שבו גברים ונשים רומאים השתמשו בנעליים שלהם: נשים נעלו לעתים קרובות נעלי עקב גבוהות בעלות אצבע מכיוון שהדבר גרם להן גבוהות יותר והדגיש את המגדר שלהן באמצעות הקשר שלה לנשיות ומשום שזה היה פרובוקטיבי ואירוטי – דבר המתאים לרוח התקופה.
בתחילת ימי הביניים נשים בדרך כלל נעלו נעליים דומות לאלו שגברים נועלים: נעליים דמויות מגפיים נמוכות עם עקבים שטוחים וגב סגור. נעל מסוג זה נקראת באנגלית patten ו- sabots בצרפתית והיא ננעלה ברחבי אירופה, אם כי השימוש בה פחת במקצת בתקופה זו. היה מקובל להגן עליהם מפני הבוץ באמצעות נעלי על, שהיו רצועות עור או בד שנכרכו סביב החלק התחתון של הנעל כמו ערדליות. הסוליות היו עשויות לרוב מיותר משכבה אחת; הם כללו סוליה פנימית עשויה קש אמורה לספק חום בעוד שסוליה חיצונית עשויה עור סיפקה הגנה.
בסביבות שנת 1100, מה שאנו חושבים עליו כ- "סנדל יווני" (כלומר נעליים שרוכים וסוליות שטוחות) ננעלו בצרפת על ידי שני המינים. בסביבות שנת 1200, סנדלי פלטפורמה בעלי עקב טריז של שעם הגיעו לאופנה לנשים בספרד ובאותה תקופה באנגליה. הם היו עשויים מעור רך או משי וניתן היה לקשט אותם בעבודה מתכתית. באיטליה, " הפכו פופולריים במאה ה-16 כאשר הם כונו 'סאבוטים'.
במאות ה-17 וה-18 נרשמה עלייה בפופולריות של עקבים על נעלי נשים. בשלב זה, נעלי עקב היו נפוצות ברחבי אירופה, אך ישנן כמה דוגמאות שבולטות כיוצאות דופן: למשל, אלה מתוצרת Miuccia Prada וכריסטיאן לובוטין. לעתים קרובות הם היו עקבים או טריזים לפלטפורמה, אבל יכלו להיות גם נעלי סטילטו חדות, שנותנות תחושת גובה ופיתוי.
במאה ה-19, צצה צללית חדשה שהדגישה רזון באמצעות בהונות ארוכות מחודדות. הנעליים הללו נועדו להחמיא לתפקידן החדש של נשים בחברה – אחד של פנאי – מכיוון שהן דומות למגפי רכיבה שהיו מוארכים עם עקבים גבוהים מלפנים. מכאן ואילך, ההנעלה הותאמה יותר בהתאם לפעילות. זה בולט ביותר בין השנים 1860-1920 כאשר נשים שהשתתפו בפעילויות כמו רכיבה על אופניים דרשו בגדים ונעליים פונקציונליות כמו "מכנסיים" ו"גופיות אימון" בהשראת אופנת גברים. בשנות ה-60, לנעלי נשים היו עקבים נמוכים ובוהן מחודדת וארוכה, אך רק ב-1874 הפך הסגנון הזה לפופולרי כאשר צ'ארלס ז'ורדן המציא את 'העקב המעוצב' (ראה נעל מודרנית עם עקבים גבוהים). זה היה ידוע לפעמים כעקב 'סינדרלה' מכיוון שהוא דומה לנעלי בית מזכוכית. זה דחף את רעיון היופי של כולם לשאוף לכפות רגליים דקות עם קשתות גבוהות.
ככה נכנסו למעין הדממה בעולם הסנדלים מהתקופה הרומאית ועד לעת האחרונה. בשנים האחרונות הסנדלים חזרו ובגדול, עם פונקציונאליות, סטייל ועמידות הסנדלים הפכו להיות פריט הנעלה נבחר עבור מרבית הנשים.
אבל לא צריך ללכת על ימי יוון העתיקה כדי להנות מסנדלים טובות וסטייליסטיות – אפשר פשוט להיכנס לקטגוריית סנדלים באתר של עמנואל.
למי מכן שלא מכירה את עמנואל, הגיע הזמן! בוטיק מעצבים שמביא את הפריטים הכי ייחודיים ושיקיים שיש. אם את רוצה להיות מעודכנת, אופנתית ושהסנדלים שלך יהיו באיכות יוצאת מן הכלל – עמנואל זה המקום בשבילך.
לא כדאי לכם לפספס >> talkback.org.il
